November 06, 2006

When a child starts to go bald כשילד מתחיל להקריח

My heros: Ohad, Daniel, and Avia
גיבורי: אוהד, דניאל, אביה

התרגום לעברית מופיע מייד אחרי הקטע באנגלית. המון תודות לשלמה פרוינד ומרים נוימאיר על התרגום. שלמה ומרים הם עוד שניים מהגיבורים שלי

A corridor to paradise. Last week, I took the bus from Tel Aviv to Jerusalem to meet my cousin's youngest son, Ohad, at one of the corridors to paradise: Zichron Menachem. Here, this almost Bar-Mitzvah-age guitar-playing Internet power user, avid reader, and karate student finds comfort, relief, and distraction from the diagnostic and therapeutic treatments he gets at Hadassah Medical Center. For Zichron Menachem is an internationally recognized prize-winning organization that has been supporting kids with cancer and their families in Israel since 1990. Support is free of charge to this special population, without discrimination to religion, ethnic origin, or socioeconomic status.

"I will become bald from my treatments," Ohad announced. "And I don't plan on wearing a wig. I want to show people that I am fighting my disease." "Do you plan on wearing a cap?" I wondered, noting the grayish skies and dropping temperatures in the nation's capital city. "Yes, and only when it gets cold," his quick reply.

In this state-of-the-art outpatient facility, the hours passed quickly for Ohad and his personal cheerleading team that afternoon:
  • His dad
  • Brothers Daniel and Avia
  • His mother's cousin (that would be me)
  • A twenty-something trilingual yeshiva student/volunteer who played a mean game of billiards with Avia
  • The 13-year-old brother of another patient
  • A passel of B’not Sherut Leumi (National Service Girls). These part angel-part human participants in a government-mandated alternative to military service spread nonstop cheer, laughter, and snacks; read stories out loud; engage in play and conversation; help with homework assignments; and cuddle, carry, and soothe anxious, weary, or physically uncomfortable guests.
Avia, a paratrooper whose army service to date has included participating in the 2005 Disengagement Plan and the 2006 Second Lebanon War, is facing, perhaps, one of the greatest challenges of his life: When the medical staff made Ohad's diagnosis, Avia asked the army for one month's leave to be present for his youngest brother 24/7. True to his signature modest-yet-effective style, Avia is Ohad's soft-spoken support, aide, companion, driver, and advocate, and a right arm of their parents, whose jobs keep them from round-the-clock coverage of Ohad, and whose siblings are either fulltime students or workers.

Blessings and prayers. A precious child has been diagnosed with acute lymphocytic leukemia (ALL). He has a large, loving family and a dedicated medical team providing top-flight, affordable national health care. Add the huge amounts of caring and affection he exchanges with classmates, teachers, Bnei Akiva youth and leaders, and others, and the support of organizations such as Zichron Menachem, and Ohad's quality of life spells excellent. May every child and adult fighting disease worldwide be granted these blessings.

The whole world is a very narrow bridge;
the main thing is not to be afraid.
Rabbi Nachman of Breslov

NOTE: Since I published this post, Ohad became a bar mitzvah and the Zichron Menachem Zamzamiot (B’not Sherut Leumi volunteers) surprised him by decorating his bedroom two days before!

° ° °
גן עדן עלי אדמות. בשבוע שעבר,נסעתי באוטובוס מתל- אביב לירושלים לפגוש את אוהד, בנה הצעיר של בת דודתי, במקום שהוא גן עדן עלי אדמות: זיכרון מנחם. כאן, הילד הזה שעוד מעט יהיה בר מצווה, מנגן בגיטרה, אשף אינטרנט, קורא נלהב וגם מתאמן בקראטה מוצא נחמה, הקלה והסח הדעת מהאיבחונים והטיפולים שהוא מקבל במרכז הרפואי הדסה. כי זיכרון מנחם הוא ארגון מוכר ברמה בינלאומית, בעל פרסים רבים אשר תומך בילדים הסובלים ממחלת הסרטן ומשפחותיהם בישראל מאז 1990. התמיכה היא ללא תשלום לאוכלוסיה מיוחדת זו, ללא אפליה על רקע דתי, אתני או מצב סוציואקונומי.

אקריח מהטיפולים שלי," הודיע אוהד. "ואני לא מתכוון לשים פאה. אני רוצה להראות לאנשים שאני נלחם במחלה שלי." "האם אתה מתכונן ללבוש כובע?" תהיתי, לנוכח השמיים המאפירים והטמפרטורות הצונחות בעיר בירת ישראל. "כן, אבל רק כאשר יהיה קר," הייתה תשובתו המידית.

כאן, במרפאת החוץ העדכנית הזאת עברו השעות במהירות לאוהד ולקבוצת המעודדים האישית שלו באותו אחר הצהרים:

...אחיו דניאל ואביה
...בת דודה של אמו: זאת אני
...בן ישיבה/מתנדב בן עשרים ומשהו הדובר שלוש שפות ששיחק
משחק סנוקר מרשים עם אביה
...אחיו בן ה-13 של חולה אחר
...קבוצת בנות שירות לאומי. בחורות אלו מלאכיות-בנות-אדם מפיצות אינסופית שמחה,
צחוק וחטיפים; מקריאות סיפורים; משחקות
ומשוחחות; מסייעות בשיעורי בית; מחבקות, נושאות ומרגיעות אורחים בחרדה, תשושים או אלה שמרגישים אינוחות גופנית.

אביה, צנחן ששירותו הצבאי עד עכשיו כלל השתתפות בתוכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה, מתמודד, כנראה, עם אחד האתגרים הגדולים ביותר בחייו: כאשר הצוות הרפואי אבחן את מחלתו של אוהד, ביקש אביה חופשה לחודש ימים כדי להיות זמין עשרים וארבע שעות ביממה בשביל אחיו הצעיר ביותר. נאמן לסגנונו האופיני הצנוע אך יעיל, אביה ברוך לשונו הוא התומך, העוזר, החבר, הנהג והסניגור, ויד ימנית להוריו שעבודתם מונעת מהם לשהות סביב השעון ליד אוהד כשאחיו או לומדים או עובדים במשרות מלאות.

.acute lymphocytic leukemia ילד יקר אובחן כסובל מ-
יש לו משפחה גדולה, אוהבת וצוות רפואי מסור הנותן טיפול ברמה הגבוהה ביותר שביטוח בריאות יכול להעניק. תוסיפו את הכמויות העצומות של תשומת לב והחיבה שהוא מקבל ומקרין חזרה לחבריו לכתה, מורים, חברים ומדריכים מתנועת בני עקיבא ואחרים, ותמיכתם של ארגונים כמו זיכרון מנחם, אז איכות החיים של אוהד נהדרת. מי יתן וכל ילד ומבוגר הנלחמים במחלות ברחבי העולם יזכו לברכות אלו.

כל העולם כולו גשר צר מאוד;
והעיקר לא לפחד כלל.
רבי נחמן מברסלב —


susannne said...

Your appreciation of the people in your life is amazing and you have some wonderful people, as I can tell from your stories . Jean certainly was a"be here now"person and your family also are alive and vital. Thanks for sharing through your writing these images of higher ground....and best wishes for strength to help them meet their challenges.

Tamar Orvell said...

Susanne, YOU are a role model on taking the higher ground. My friends and the family whom I have described in my posts are brave and adorable souls, and appreciating and loving them is e-a-s-y.

littlepurplecow said...

I love the pride in Ohad's voice - "I want to show people that I am fighting my disease." We should all be so strong. I will keep him in my prayers.

Anonymous said...


Tamar Orvell said...

Steph -- i, too, love ohad's brave words and attitude. with you, also in atlanta, my friend michael, a rabbi, is keeping ohad in his prayers. together you are feeding a vital flowing stream of caring, compassion, and faith.

Shimon -- thank you for your "anonymous" comment and for your not anoymous email message. your work with children at schneider and keren or and in other israeli hospitals and institutions makes you a very special person to them and, of course, to me.